פסק-דין בתיק עת"מ 19069-08-12

העותרת הגישה עתירה כנגד המשיבים וביקשה כי בית המשפט יחייב את המשיבים למסור לה את דוחות ממצאי הביקורת של מבקר בפנים במועצה המקומית, המשיבה 2, לשנים 2005 - 2010. קדמו להגשת העתירה פניות של העותרת לקבלת החומר המבוקש: פניה מיום 4/4/2912 שהופנתה למשיב 1 כאשר לפניה זו צורף שיק על סך 98 ש"ח בעבור אגרה לפי סעיף 7 לחוק חופש המידע, התשנ"ח -  1998.  פניה נוספת מיום 9/7/12 ובה נאמר גם כי בהעדר תגובה לא יהיה מנוס אלא מלפנות לבית המשפט. משלא התקבל מענה לפניות (אף לא אישור כי המכתב התקבל ומטופל) הוגשה העתירה.

לאחר שהוגשה העתירה הגישה המשיבה 2 תגובה. יצוין כי בהחלטת בית המשפט מיום 27/8/12 הורה בית המשפט על הגשת כתב תשובה. המשיבה 2 הגישה, כאמור, תגובה בכתב. התגובה נושאת כותרת כתגובה מטעם המשיבה 2. לא הוגשה לעתירה כל תשובה, תגובה או הודעה אחרת מטעם המשיב 1.

מתגובת המשיבה 2 עלה כי בשנים 2005 - 2010, ולמעשה עד היום, לא הוגשו ולא מוגשים דוחות ביקורת של מבקר הפנים אצל המשיבה 2. זאת על רקע של סכסוך עבודה בין המבקר לרשות המקומית. מכאן שלמעשה אין לרשות המקומית, משיבה 2,  מה למסור לעיון העותרת.

בשים לב לתגובת המשיבה 2 ביקשה העותרת למחוק את העתירה. עם זאת מבקשת העותרת לחייב את המשיבה בהוצאותיה. המשיבה 2 מבקשת כי בית המשפט לא יחייב אותה בהוצאות מאחר והעותרת לא פנתה ליועץ המשפטי של העיריה ולו הייתה עושה כן היה נמנע ההליך.  עוד טוענת המשיבה 2 כי אי מתן התשובה לפניית העותרת נבע מסכסוך העבודה שבין המבקר למשיבה 2, סכסוך עבודה שמתברר בבית הדין לעבודה.

בטרם אתייחס למחלוקת בעניין פסיקת ההוצאות אציין כי הסברי המשיבה 2 מציגים תמונה עגומה של רשות מקומית בה לא מוגשים דוחות ביקורת פנימית כבר כשבע (!) שנים. לטעמי, תופעה חמורה זו מחייבת את התערבותו של משרד הפנים בנעשה במועצה, זאת מעבר למינוי חשב מלווה.

ומכאן לסוגית הוצאות המשפט - העותרת פנתה בשני מכתבים לכתובת שעליה לפנות, לממונה על חופש המידע במועצה המקומית, המשיבה 2. לא היה עליה לפנות לכל גורם אחר. המשיבה 2 והמשיב 1 יכלו להשיב במכתב קצר ולהסביר את שהוסבר בתגובה שהוגשה לבית המשפט. בכך הייתה נחסכת הגשת העתירה. ההימנעות מלהשיב לפניית העותרת, הגם שצוין בה במפורש שאי מתן תשובה יחייב פניה לבית המשפט, גרר את העותרת להגשת עתירה. בנסיבות אלו אין כל סיבה שהמשיבים לא יישאו בהוצאות העותרת.      

העובדה שהעותרת היא עמותה הפועלת למטרות ציבוריות אין משמעה שתקציבה אינו מוגבל. תשלום ההוצאות אינו מיועד להעשיר את קופת העותרת או לגרום לה להיות תאגיד למטרות רווח. מדובר בהחזר הוצאות שניתן היה למנוע בדרך של משלוח מכתב בעלות של בול דואר, או עלות של שיחת פקס'. משבחרו המשיבים להתעלם מפניות העותרת שנשלחו, כפי שנדרש ובהתאם לחוק, וגררו את העותרת להגיש את העתירה, עליהם לשאת בהוצאות.

הכלל המנחה את בית המשפט הוא  כי " בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" (ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2008). אמנם במקרה זה לא "זכתה" העותרת במשפט ואולם נכפה עליה הליך סרק. אין עילה מדוע תצא היא בחסרון כיס רק מהטעם שהמשיבים גררו אותה לפתחו של בית משפט [ראו: ע"א 10242/09 עו"ד משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח' (ניתן ביום 2.2.2011 ותוקן ביום 27.2.11; עתירה לדיון נוסף נדחתה בדנ"א 1344/11, החלטה מיום 4.4.2011)].

אשר על כן אני מחייב את המשיבים 1-2 ביחד ולחוד בהוצאות העותרת ושכר טרחת עורכי דינה  בסכום כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם עד לא יאוחר מיום 30/11/12 שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.  

ניתן היום,  י"ח חשון תשע"ג, 03 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.